מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

הגעגוע שטורף אותי

20/5/2019

 

אצלי זה קורה בנהיגה.

 

לאט לאט זה מגיע. מתגנב אל תוכי בחשאיות כמו יגואר שחור שנע בחרישיות גמורה בתוך הלילה ועושה דרכו אל טרפו שבכלל אינו מודע שסכנת מוות מתבוננות בו בעיניים רעבתניות. בדיוק כך זה מתגבר בתוכי, ולפני שאני יודע מה קורה, שיטפון אדיר של געגוע נופל עליי וממלא הכל.
אני עדיין אוחז בהגה, אני עדיין רואה מה קורה בכביש, רק פתאום אני ברצון למשהו רחוק מאוד.
הגעגוע לאהבה גדולה וטהורה ממלא אותי.
געגוע לחיבוק שיש בו מן זריחת לבנה מלאה מעל מדבר שמחממת לא רק את הגוף אלא את הנשמה בעצמה.
געגוע לעיניים שבמבט שלהן אני נמס לגמרי ונקווה כמו מים אל תוך בריכת דממה של סיפוק, בלב של בעל/ת העיניים הכל כך יפות הללו.
געגוע לאהבה שיש בה התעלות.

 

ולברכתי, יש בחיי אהבה עצומה.
אני חי עם אישה שהאהבה שלה היא אדירה ביותר והיא אוקינוס של קבלה והכלה וחיבוק ורצון להייטיב איתי. אני חי עם אישה שהיא באמת ובתמים אהבת חיי המושלמת לי כל כך.
אני גם חי במציאות בה יש סביבי אהבה גדולה מאוד מאנשים נוספים.
פעמים רבות אני רואה את עצמי כסירת נייר עיתון מקופל השטה בבטחה בים של אהבה שמחזיק אותה בנועם.
ועדיין, פתאום געגוע למשהו אחר טורף אותי.
משהו שבתרבות שלנו אנו כלל לא מכירים.
משהו שאין בו פחד כלל, משהו שיודע לראות אותנו בבהירות שלא צריכה לעבור דרך מנגנוני הגנה ועמימות של האנושות במאה ה 21, משהו כל כך זך וצלול ש...
כן – געגוע למשהו אחר.

 

ומהיכן הגעגוע הזה מגיע?
הרי כדי להתגעגע לדבר, עליי לדעת אותו קודם לכן.
לדעתי, לכולנו יש את הכמיהה הזו והגעגוע הזה.
האם את מתגעגעת וכמהה לדבר הרבה יותר עמוק ומשמעותי למרות שיש לך הרבה טוב?
האם לך יש רצון כן (ורוב הזמן דומם) להיות מחובק בשלמות שאתה יודע שתקח ממך אוויר ונשימה אבל זה היה טוב לפול אל תוך החיבוק הזה?
אנחנו מתגעגעים כי אנחנו זוכרים.
בעולם שהיה לפני התרבות הכואבת בה אנו חיים מאחורי חומות של עמימות (כדי שלא להתרסק מהכאב שמקיף אותנו), בתוך תייל של חוסר אמון (כי אותי למדו מגיל צעיר לא ללכת עם אנשים שאני לא מכיר ובטח לא לקחת מהם סוכריה), ומעבר לגדר חשמלית של צורך בבטחונות (כי עד שסוף כל סוף הצלחתי לארגן לידי מישהו שרוצה בקרבתי, אפילו אם רק כל עוד אני עוטה מסכה, אני לא מוכן לאבד את זה), אנשים חייו אחרת.
כשהעולם היה פשוט יותר ותמים יותר, ידענו לאהוב והעזנו לאהוב. היינו בחוץ כי לא היינו כל כך שרוטים וחבולים ומודבקים בסלוטייפ בכל מני מקומות. ושם חווינו אהבה כזו. כן – שם חווינו אהבה צלולה ובהירה – אהבה שהייתה בה התעלות.

כל אחת וכל אחד חווה אותה.
כולנו.
ללא יוצא מהכלל.

ולכן, אנחנו יודעים שיש עוד, שאפשר שנחווה מעבר.

 

ולמה כל זה חשוב בכלל?
זה חשוב בגלל שהחונכות שלי באי המקודש בו הוכשרתי להיות איון, לימדו אותי את אחד הדברים החשובים ביותר בחיים בכלל.
לפני שנים רבות נחנכתי באי קטנטן. הוא כל כך קטן עד שאפשר ללכת אותו מצד לצד בשעות בודדות, הערפילים שמגיעים מהים הגדול הסובב אותו מכסים אותו שמיכה של רטיבות כבדה שמחזיקה טיפות באוויר כמו שהגשם מחזיק באוויר את הקשת בענן, וכל זה בדקות ספורות, ושירת הים לעולם נמצאת בו בכל מקום ומקום.
באי הזה, האהוב עליי כל כך, חיו חונכות שנאספו אליו מדרכים רוחניות שונות של הליכה בדרכי האם הקוסמית, והן אלו שחנכו אנשים כמוני להיות איון – לזכור ולהזכיר.
הנשים הטובות הללו, הן אלו שלמדו אותי אמת אחת יחידה וגורלית בהשלכותיה על חיי שלי ועל חיי כל מי שיקבל את האמת הזו אליו ויבחר לחיות על פיה : אהבה חזקה ממוות.
כן – אהבה חזקה ממוות.
תמיד אומרים לנו שהדבר היחידי שבטוח הוא שנמות.
מה שלא מספרים לנו זה שמוות אינה הורגת הכל.

והנה הדבר – בכל פעם שנאהבנו על ידי מישהו, האהבה שקבלנו ממנו "הותכה אל תוך האור הנצחי שהוא אנחנו" והפכה להיות חלק מאיתנו.
בכל פעם שקיבלנו אהבה ממשהי, האהבה שלה "קועקעה על עור האור הנשמתי שהוא אנחנו" ולעולם תהייה עמנו.
מתקופת חיים אחת לאחרת, אנו – נשמות נצחיות מוארות ועשויות אהבה – עוברים ועוברות מעולם לעולם, מגוף לגוף, מתרבות לתרבות ומלמידה ללמידה.
ואנו לא עוברות/ים לבד.
אנו לא עוברות/ים לבד.
לא לבד.
אנו עוברות/ים עם כל האהבות שאי פעם נאהבנו בהן.

 

אנו מכוסים בשמיכת טלאים צבעונית ורוטטת אושר עשויה מכל פיסות האהבה שחווינו בכל תקופות החיים שלנו.
אנחנו לעולם מחובקות בכל מבט אוהב, חיבוק מחמם לב, נישוק של אינטימיות מייטיבה ונגיעה מרפרת של אהבה הססנית.
אנחנו לעולם שמורים ומבורכות באהבה שחווינו בכל תקופות חיינו הקודמות.

 

כי אהבה חזקה ממוות.

 

ואז, לפעמים, בדרך אינטואיטיבית, פתאום משהו משמיכת הקסמים המופלאה הזו מצליח למצוא את דרכו אל המודעות שלנו ואנו חוות וחווים אהבה.
ולפעמים לפעמים, לפעמיםםםםם איזו אהבה מתוקה כמו צוף של יערה, ואמיתית כמו פעימת לב, ועמוקה כמו בקיעה של פרפר מהגולם השחור, ושורשית כמו זעקה של אישה בעת לידה, וצלולה כמו מי מעיין, וענוגה כמו נוצה אחת קטנה שעפה ברוח, אהבה כזו באה אל המודעות שלנו  - ואנו יודעים מה אפשר.
ואז, כשחווינו שוב, לפעמים מתעורר הגעגוע...

 

ואומר שבמהלך שנים עבדתי על להביא את הזכרונות הללו אליי.
את האנשים שאהבו אותי איני יכול להביא, אולם את חווית אהבתם אני יכול וכך גם את ואתה.
ואם נמשוך את האהבה הזו משמיכת הטלאים המכושפת והלא מודעת הזו אל תוך המודע שלנו, נוכל להתכסות בה על פי רצון ובחירה ונוכל גם בתרבות של בטון ומסכות אב"כ לחוות את הקסם הפשוט והעוצמתי מכל שמוות אינה יכולה לו – את פתיחת ניצני הפעמוניות הלבנות כל כך שריחן הוא אהבה משכרת חושים שתמלא אותנו ותזין את נשמתנו ונוכל להיות שוב.

 

 

Please reload

הלב שלי בשלכת

November 11, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload