מרכז הכשרה למציאת נתיב הנשמה, להולכים בדרכי אמא אדמה לפי המסורת השאמנית והדרכים העתיקות

מסורת עתיקה ונשכחת מלמדת שבנַגַה-מוּ (למוריה), אלה שלא הצליחו למצוא את נתיב נשמתם, יצאו במסע למערה המקודשת בה חיו פרפרים זורחים בכחול. במערה נערך טקס אורות וצללים. ובסיום הטקס, נתיב הנשמה הפך לידוע ואפשר היה לחיות אותו. שמה של המערה : אוּמַטַה

בכיו הדומם של הלב

17/6/2019

 

 

איני מכיר כאב גדול מכאבו של הלב כשהוא בוכה.

זה לא בכי קולני – זו זליגה דוממת ואיטית של דמעות חמות שזולגות בלי להשמיע קול.

זו אינה יבבה מלווה בדרמה – זו תנועה איטית עד להחריד שהשיר שלה הוא כאב שכבר כל הקולות נלקחו ממנו.

הלב בוכה כשסבל הוא כל כך בלתי אפשרי עד שכבר אין קול שמקל עליו, כשהשבר הוא כל כך עמוק והרסיסים כבר כה מותשים עד שאפילו ריקוד הפעימות נדמה כלא סדיר ושאין בו חיות, כשאפילו הייאוש כבר איננו ונותר רק החידלון שנמצא בקצה האופק של הצער.

כן, הלב בוכה יגון ואבדון ונטישה וצער עמוק.

ואיני מכיר כאב גדול מזה.

 

בשנים האחרונות, למדתי להכיר את בכיו הדומם של הלב. להכיר את תחושת הרעל שמכווצת אותו, ללמוד את דקירות הפגיונות הננעצים בו ומחוררים אותו עד שהוא כבר רשת שקופה שהחיים זולגים ממנה כמו מי הים הנעלמים מרשת הדייגים, לחוש את הצריבה האיטית של דמעותיו ולגלות שמאוד קשה לנשום. מאוד מאוד קשה לנשום.

למדתי שלפעמים זה המחיר של האהבה.

לפעמים האהבה פשוט הולכת. אולי מעולם לא הייתה - רק חשבנו, אולי הייתה ונמשכה אחרי שירה אחרת שגנבה אותה מאיתנו, אולי נפרשו לה כנפיים והיא החליטה שאני, אתה, את, כבר לא מתאימים לה לקן והיא נודדת מאיתנו והלאה. רחוק מאיתנו, רחוק כואב מאוד.

 

אני שמח על הלימוד הזה.

אני שמח על הכאב הזה.

הוא לימד אותי שגבירת כל העולמות, ילדה בעבורינו לב קסום, פלאי, קדוש ועוצמתי יותר מכל דבר שאי פעם נפגשתי בו.

הלב שלנו יכול להשבר ועדיין להיות,

הלב שלנו יכול להתרסק לכל כך הרבה רסיסים עד שהם כבר אבק, ועדיין להתאחות,

הלב שלנו יכול להרמס, להדרס על ידי מאה משאיות, ואף להיות לשק איגרוף ועדיין להתאושש,

הלב שלנו יכול לכאוב רעידת אדמה של דרגה עשר בסולם ריכטר ועדיין לשרוד,

הוא יכול להדקר, להינטש, להימחץ עד שלא רק שלנשום אי אפשר - גם אי אפשר למצמץ, הוא יכול לחוות מוות, ייסורים ואף להיות פעור וזרוק כמו בור ענק ושחור שממלא כל רגע בחיים ומחשיך כל רגע גם ביום של שמש מופלא... כל זאת ועדיין לשרוד.

 

כן הלב שלנו שורד.

ולא רק שורד, אלא גם יכול ויודע ורוצה להמשיך ולקחת עוד סיכון.

עוד סיכון ועוד סיכוי לאהבה.

יש בתוכינו פלא של ממש – פלא קדוש אותו אמנו ילדה לנו – פלא שלמרות שחווה סבל ענק ועבר התעללויות רבות, עדיין מאמין באהבה, עדיין רוצה לאהוב, עדיין מוכן לקחת את הסיכון גם בפעם המאה ואחת, ורוצה – רוצה לאהוב ורוצה להיות נאהב.

 

נכון שאחרי שהלב מתאחה, נאסף לעצמו, מוחה את הדמעות ומוצא דרך לנשום, הוא אחר – הוא כבר לא מה שהוא היה קודם.

נכון.

הוא לב טוב יותר.

הוא אמיץ יותר כי הוא יודע שלמרות הבכי הדומם של הכאב השורף עד מוות, הוא עדיין כאן ולכן אפשר לנסות פעם נוספת.

כן – לב חבול, לב מצולק, לב חבוש הוא לב אמיץ ומושלם יותר.

כן – הלב מעדיף לכאוב שנה בעבור סיכוי לאהבה בת חמש דקות.

כן - כך הוא הלב שלי.

 

.

בשנים האחרונות אני... טוב נגיד את זה ודי: בחרתי לא לסגור ולא לחסום ולא להתנתק ולא להפוך לקרח. בחרתי לתת ללב שלי את רצונו – לנשום עמוק, ולקחת את הסיכון/סיכוי הזה שוב.

הלב שלי רוצה, ואני איתו.

Please reload

הלב שלי בשלכת

November 11, 2019

1/10
Please reload

בלוגים אחרונים

15/7/2019

Please reload