אנחנו בחושך. כמו בתוך מערה שמעולם לא נכנסה אליה אפילו אלומה אחת של שמש. כמו מתחת לשמיכת הפוך כשאנחנו מתכסים בה מעל הראש ומנסים לא רק להיעלם מהעולם אלא גם מעצמנו וממה שיש בתוכינו עמוק. כמו בעולם נטוש שאין לידו שמש ואפילו הכוכבים לא נוצצים לעברו. פעם, לא היינו בחושך. פעם, היינו באור יחד עם כל החיים על הפנים של אמא אדמה. פעם, היינו ביחד, כי פעם ידענו את שפת הלב. כשסבתא טווילה ניטץ' שני זאבים - הזקנה האינדיאנית הראשונה שהייתה לי הזכות האדירה לא רק לפגוש אלא גם ללמוד אצלה,

אני לא צריך לראות משהו כדי לדעת שהוא שם. אני לא צריך לראות את השרוכים כדי לשרוך אותם, אני לא צריך לראות את המדרכה כדי ללכת יציב, אני לא צריך לראות מה יש אחרי הפנייה כדי לדעת שהכביש ממשיך, אני לא צריך לפתוח את החזה שלי כדי לדעת שיש שם לב. אני לא צריך לראות משהו כדי לדעת שהוא שם. אני לא צריך שיגידו לי כדי לדעת שאני יפה, אני לא צריך לקבל אישורים כדי לדעת שאני טיפש, אני לא צריך שהטלפון לא יצלצל כדי לדעת שאני בודד, אני לא צריך לראות את עצמי במראה כדי לדעת שאני... אני לא צר

את ההסטוריה כותבים המנצחים. משפט זה אמנם שחוק וחרוש מאוד, ועדיין הוא גם נכון מאוד. אנחנו חיים לפי סיפורי ההסטוריה שאנו מכירים ומזהים את עצמנו עם הכתבים, אותם כתבו המנצחים, שמלמדים אותנו מי אנו (ולמחברי ההסטוריה היו רעיונות מאוד ברורים לגבי מה נחשוב על העולם ועל עצמנו). אני נצר לצד המפסיד. כיוון שאנחנו הפסדנו, הסיפורים שלנו לא מסופרים, השירים שלנו לא ידועים והטקסים שלנו נעלמו בחשכת העבר הרחוק. ולמרות שהפסדנו אני עדיין כאן. אני איון - משרת הגבירה וזה מעט מהסיפור שלי: פעם הי