נפגשתי איתה אחרי הרבה מאוד זמן שלא התראינו. אני זכרתי אותה היטב, אבל הייתי צריך להזכיר לה אותי. אני מניח שהשנים שינו אותי יותר מדי בשבילה לזכור. היא עדיין הייתה תופרת ומתקנת הבגדים בעבור האדונים והגבירות שלהם. לפעמים הענווה של הנשים הגדולות ביותר מצליחה לקחת ממני את הנשימה. כוחותיה של האישה הזו הם אדירים, יכולת בריאת המציאות וכישופה על פי רצונה הם כמשחק בידיה - ממש כמו שגור חתולים משתעשע בכדור צמר, כך היא יכולה לרצד את החיים בקצות אצבעותיה, כמובן אם רק תרצה. ולמרות כל אלה, הי

שוכן בתוכנו נס. לא פחות מנס. לא פחות מפלא. לא פחות מקסם טהור של אור. אנחנו קוראים לו לב. האם האדירה של כולנו - זו שממנה כולנו הגחנו ואליה, בסיום כל התבניות והמעגלות, כולנו גם נשוב - הניחה אותו בתוכנו. והנה ממש כמו כדור הבדולח של הצועניה, שגודלו נכנס בכף ידה אולם החזיונות שמעבר אליו, בתוכו ובעינייה חובקים בריאה שלמה, כך גם הלב שלנו - גודלו נכנס בכף יד אולם הוא יכול ויודע להכיל אהבה שיכולה לחבוק שמשות וגלקסיות. לפעמים, באה אליי הזכות לחוות משהו מעוצמות האהבה הזו, ואני מגלה שאני